לא מזמן קיימתי מפגש סופר בבית הספר אבן חן בשהם. בת דודתי נורית, שהיא רכזת סל תרבות בבית הספר, הזמינה אותי למפגש עם הילדים בכיתות א ו-ב, שכמותו אני מקיים כמה עשרות בשנה, בכל רחבי הארץ. לא הייתי מציין את המפגש הזה אלמלא היתה לו חשיבות די היסטורית מבחינתי, ואפילו טרחתי לציין זאת בפני הילדים בתחילת המפגש. בית הספר אבן חן בשהם היה המקום הראשון שבו הופעתי אי פעם בפני ילדים (או מבוגרים) כסופר ילדים. סוג של סגירת מעגל. זה היה לפני 6 או 7 שנים, ואני אז סופר ילדים בראשית דרכו ובאמתחתי ספר אחד (האוצר של צ'מבלו) או שניים (סיפורי חיזרים). נורית, שכבר אז לימדה שם, הזמינה אותי לאירוע של הורים וילדים אחר הצהרים. בבית הספר למדו גם ילדיה וגם ילדיו של אחיה, בן דודי וחברי הטוב יובל. זאת נראתה לי הזדמנות נחמדה להיחשף לעולם במגרש ביתי וידידותי. אבל על מה לעזאזל אני הולך לדבר? ואיך אני אעמוד מול קהל? לא עשיתי את זה אף פעם. יתר על כן, אורות הזרקורים ואני אף פעם לא הלכו טוב יחד ותמיד סבלתי מפחד במה ברמה כזאת או אחרת. בבית הספר ישבתי תמיד בשורות האחרונות, שלא אצטרך חס ושלום לענות על שאלות מול כל הכיתה. במסיבות קריוקי מצאו אותי בעיקר מתחת לשולחן או מאחורי הוילון, שלא אקלע בטעות לסביבת מיקרופון פעיל. אז מה לי ולהרצאה מול קהל, שבא לפגוש סופר שמן הסתם הוא אישיות כריזמטית ורהוטה מעין כמותה? היו אי אילו לבטים, אבל הם לא נמשכו זמן רב. בעידודה של מיכל זוגתי, החלטתי שאם כבר אני סופר, אז נא להתנהג בהתאם, ויהיה מה שיהיה. את החשיפה שלי אני צריך לקבל וזאת הזדמנות טובה לעשות את זה. הגעתי לשם אחוז פיק ברכיים. הכיתות כבר היו מלאות בהורים ובילדים בגילאים שונים. לא זוכר אם הכנתי טקסט כלשהו, או שסמכתי על כושר האילתור המוגבל שלי, אבל איך שהתחלתי לדבר, העסק זרם ופתאום הרגשתי טוב. כל העיניים היו מופנות אלי בחיבה, בלי שמץ של עוינות או ביקורת. דיברתי בעיקר על עצמי ועל תהליך היצירה שלי והעסק פשוט זרם. הקהל שיתף פעולה, שאל שאלות והתעניין ונתן לי בהחלט הרגשה שאני מסוגל לפתוח את הפה מול קבוצה של אנשים מבלי להירגם במבול אבנים. יצאתי אל הערב השוהמי בתחושה קלה של אופוריה ובהבנה שזה משהו שאני יכול ורוצה לעשות כדי לקדם את ספרי ואת עצמי כסופר.
וכך התחלתי לעבור בין בתי ספר ולדבר. אני לא זוכר אפילו איך הגיעו אלי, ברוב המקרים לדעתי היו אלה הורים שהתכתבו אתי והזמינו אותי לכיתה של ילדם, שזו חויה מרגשת בפני עצמה. עם הזמן התחלתי לבנות לי תסריט ושכללתי את המסרים שרציתי להעביר. התגובות היו נפלאות ומחממות לב. במשך שנה או שנתיים אפילו לא גביתי תשלום על המפגשים האלה. היה לי חשוב להגיע לכמה שיותר מקומות ולפגוש כמה שיותר ילדים, הרבה יותר מכסף. כמובן שכשהמפגשים צברו תאוצה, חלחלה בתוכי ההרגשה שזה משהו שאני יכול לעשות לפרנסתי. הרצון להגיע לכמה שיותר קהלים הביא אותי גם למקומות בלתי צפויים לחלוטין, וכך מצאתי את עצמי יום אחד בתוככי האגף השמור ביותר בכלא רמלה, יושב מול עבריינים כבדים ביותר עם נשותיהם וילדיהם החמודים, ומספר להם על טפירים. המחשבה מה עשו כדי להגיע למקום הזה לא עזבה את ראשי כל המפגש, מה שלא ניכר כלל וכלל בהתנהגותם – הם היו מקסימים, ישבו בשקט והקשיבו ואפילו שאלו שאלות בעניין רב. אם אני אגיע לגור שם יום אחד, יש לי סיכוי להשתלב לא רע…
אחרי בערך שנתיים של הרצה ושיפור היכולות החלטתי שזה הזמן לעשות לביתי ולהפוך את מפגשי הסופר לפרנסה. וכך נרשמתי לסל תרבות ארצי, שעובד עם אלפי בתי ספר ברחבי הארץ. מה שזה אומר בעצם הוא שאני מופיע בספר עב כרס עם מאות אמנים ומופעים, שמופץ ברשויות מקומיות ובבתי ספר, וההתנהלות הכספית היא מול הגורמים של סל תרבות. וזהו. את כל השאר אני צריך לעשות בעצמי. וזה אומר שיווק, שיווק, שיווק ושיווק.כלומר המון מיילים, שיחות ממתינות ומזכירות חסרות סבלנות. אבל גם תוצאות. עם הזמן התגלגלתי יותר ויותר בדרכים, מגן-חובה לבית ספר, מאשקלון ועד חיפה, כשבידי מזוודה על גלגלים וכן ציור מתקפל. לפעמים אני מגיע למפגש אחד, לפעמים לשניים ולפעמים אפילו לשלושה ברצף, כשכל אחד מהם יכול להיות מול קרוב ל-100 ילדים. עם הזמן המפגש הלך והשתפר והאמצעים השתכללו. היום אני מביא מחשב נייד שמתחבר למקרן ברקו ורמקולים ומקרין לילדים מצגת אור קולית של תמונות וסרטונים, כדי ללוות את דברי באופן הכי ויזואלי שאפשר. כמובן שאני גם מצייר להם את פומי הטפיר על לוח מחיק.
את כמויות האהבה שמורעפות עלי לא ניתן לתאר. קשה להיות בר מזל יותר ממישהו שהולך לעבודה ומקבל כל כך הרבה אהבה ולרוב גם הערצה. כאלה אנחנו, האמנים, זה הלחם והחמאה שלנו. נכון שלא קל לחזור על אותו הסיפור ועל אותן מילים מאות פעמים. לפעמים, בעיקר במפגש השלישי באותו יום, כשהילדים כבר מותשים מיום לימודים ארוך, ואני כבר בקושי זוכר איך קוראים לי, אני מתחיל לפנטז על הסבה מקצועית לנהג מלגזה למשל. אבל לפני כל מפגש אני מנסה להתנער מההרהורים האלה ולהופיע בפני הילדים כאילו זאת הפעם הראשונה שאני עושה את זה. המבטים בעיניהם, הצחוק, השאלות המקסימות בסיום, החיבוק מילד אחד או שניים לאחר כל מפגש כמעט, כל אלה משכנעים אותי כל פעם מחדש לוותר לעת עתה על חלום המלגזה ולהמשיך לעשות את מה שאני עושה, והכי טוב שאני יכול.
